ביאור ראובן על בבא קמא ל״ד

1 גמ' "ש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה". קשה לי, היאך אפשר לשמע מינה דב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה, הא הכא, גבי ניזק, אפילו בעל חוב מוקדם שתפס מה שגבה לא גבה, דקתני, קדמו בעלי חובות וגבוהו בין חב עד שלא היזק לא עשה ולא כלום". וי"ל דהכי קא מתמה הכא: אמאי לא עשה ולא כלום? חדא דהא מוקדם הוא, ואפילו כשאינו מוקדם ליגבי כשתפס, דהא אית ליה ליה לבן ננס הכי?

2 "והכא במאי עסקינן כשפיטמו". אבל כיחש, ע"כ לא מחמת מלאכה או מחמת מכה. והכי פירושו: שבח מזיק נותן לו כשעת הנזק, דמצי אמר לו מחמת פיטומי הוא דשבח, שהרי זנתיו, ומוציא מחברו עליו הראיה. אבל כיחש, אינו יכול ניזק לאמר לו דמחמת מלאכה או מכה הוא דכיחש, דמוציא מחברו עליו הראיה. והשתא ניחא דקמ"ל ברישא דאע"ג דמזיק הוי מוחזק מ"מ אינו יכול לפטור את עצמו בטענה, הרי שבח טפי, דמסתמא אם לא הזיקו הוי שבח טפי מששבח עכשיו, ואפילו לר' יהודה דאמר לקמן מזיק נוטל פלגא בשבח נבלה, דנשבחת מאיליה, אבל הכא הרי שבח מחמת מזונות. אבל כיחש ניזק, סתמא מחמת מכה כיחש ולפיכך משלם כשעת עמדה בדין.

3 "האי מאה ועשרים וחמשה שקיל וכ' ". כלומר, דכשאין הנבלה שוה כלום פשיטא דלא שייך שום מחלוקת, דאף לר' יהודה אין כאן חצי המת ליטול, וא"כ המחלוקת היא בודאי כשהנבלה שוה חמשים, אבל גם אז מאי בינייהו?

4 תוס' ד"ה אילו. "בדין שיגבה שפשע בשמירתו". דלכאורה הכי פירושא: "לעולם אימא לך מה שגבה גבה", והשור הוא נעשה ממונו של הבעל חוב, ומ"מ בא הניזק וטורפו מב"ח מפני שהזיקו קודם שהיה ביד הבעל חוב, ומטעם דאילו הוי גביה בשעת נגיחה, היה חייב. וזה אין סברא, דבין למ"ד פלגא נזקא ממונא ובין למ"ד פלגא נזקא קנסא מחייבינן אותו מטעמא שהיה עליו לשמרו, והכא הרי לא פשע בשמירתו. ותירצו, דהכי קאמר: דמטעם זה הב"ח אינו יכול לתפוס אותו דגופו משועבד טפי לניזק, משום דהחיוב בא על ידי גוף זה, ובכל מקום שהיה גוף זה היה החיוב.

5 ד"ה הכא במאי עסקינן. "והמותר יש לו להיות לניזק". כלומר, דאם לא הוי שותף והשביח בהוצאת ממון, אז הוי הדין דידו על התחתונה, דהיינו, אם היציאה יתירה על השבח מפסיד המוציא היתרון, ואם השבח יתר על היציאה אינו נוטל את השבח היתר על היציאה. ואם הוי שותף אז הוי כמו ששניהם השביחו בהוצאה, וההוצאה והשבח של שניהם, ולפיכך הכא צריך לנכות מן השבח את ההוצאה, והיינו מה שאדם רוצה וכו'.

6 בא"ד "וי"ל דסיפא איצטריך וכו' ובא אחר ופרנס אשתו". כלומר, דהא גופא אשמועינן דשותף שעבד שלא מדעת שניהם, או אפילו אחר שאינו שותף כלל כמו הכא שאפשר להיות הוחלט לניזק אינו מפסיד לגמרי.

7 בא"ד "והא דקאמר נותן כשעת הנזק לאו דוקא", אלא נותן חצי השבח שיתר על היציאה.

8 ד"ה כשפיטמו. "דשבח ממילא כשעת העמדה בדין". ולפי שפירשנו לא קשה מידי, דהא בסתם שבח וכחש עסקינן ומ"מ בשבח אינו נוטל ובכחש מפסיד, והיינו מטעם דמוציא מחברו עליו הראיה.

9 ד"ה זה נוטל. "האי לישנא לאו דוקא". כלומר, דהא המזיק יכול לכוף את הניזק ליטול כל הנבלה, דהשתא אי אית ליה אחרינייתי יהיב ליה דידיה מבעיא?

10 ד"ה דרבי מאיר. "אע"ג דבפ"ק נפקא לן מוהמת יהיה לו". כלומר, דלכאורה משמע דר"מ יליף דפחת נבלה דניזק הוי מוגם את המת יחצוץ, דדריש ואת המיתה, כלומר, הפסד המיתה, יחצוץ, דהיינו שהנזק הוא כאן רק המיתה, אבל מה שנשאר אחרי המיתה אינו בכלל נזק, והוי ככל חפציו של הניזק, ולפיכך קשה להו, הא למה לי קרא, הא ילפינן מוהמת יהיה לו? ומתרצי דוגם את המת לא אתא לפחת נבלה אלא לחצי נזק, דמוחצו את כספו לחוד לא הוי ידעינן זה. וכי תימא, א"כ למה לי כלל וחצו את כספו? איצטריך למילף דתם משלם מגופו, דמוגם את המת לא ילפינן אלא דפחת שפחתה מיתה מחצין, אבל לא בחי.

11 גמ' "ומ"ס פלגא". ואע"ג דהנבלה אינה שלו, דהא אינו מפסיד חצי הפחת, מ"מ נוטל חצי השבח משום דהתורה חפצה להקל על המזיק בתם כפי מה שתוכל, דלמ"ד פלגא נזקא קנסא, הרי מדינא פטור לגמרי, אלא שהתורה חפצה לעשות סייג לדבר שישמרו להבא, וא"כ מה שהוא משלם בהוה הוא שלא כדין, וכיון שכן, כל הקולות שאפשר להקל עליו, דין הוא שנקל עליו. ואפילו למ"ד פלגא נזקא ממונא, נמי, הרי חס רחמנא עליו לשלם רק פלגא, וחסה עליו גם בזה.

12 "ומ"ס פלגא". כלומר, דאהני קרא ואהני ק"ו. אהני קרא במקום שהנבלה השביחה ואהני ק"ו במקום שהנבלה פיחתה, שלא יהא תם חמור ממועד.

13 "שקיל נמי מזיק בשבחא". קשה לי, הא הכא נמי מזיק נשכר, ואם כן ה"נ אפשר למעוטי מסברא, "וכי היכן מצינו מזיק נשכר שזה נשכר". וי"ל דהכי קאמר, "וכי היכן מצינו", דהא טעמא דבעית למיתב למזיק פלגא בשבחא הוי משום שמצינו שהוא נוטל חלק בשבח נבלה, והיינו במקום שהנבלה הושבחה, אבל הכא הרי לא הושבחה. "וכי היכן מצינו" שאף במקום שאין שבח בנבלה יטול מזיק שכר בשביל שהזיק, וכי היכן מצינו שהוא נשכר שנוכל ללמד במה מצינו דאף הכא הוא נשכר. וזהו דוקא במקום שהנבלה לא הושבחה, אבל במקום שהנבלה הושבחה מכמות שהיתה לפני מיתתה, אפשר שנלמד במה מצינו דנוטל, לפיכך איצטריך ואומר.

14 "וחצו את כספו". כלומר, והאי "וחצו את כספו" הוי חצי נזק בדיוק, דהא ר' יהודה גופא מפרש לקרא בשור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים דהוה חצי נזק בדיוק, וכיון שכן עלינו ללמד בבנין אב דבכל מקום תם משלם חצי נזק, דמאי שנא?

15 "ש"מ תרתי". והא דקאמר ר' יהודה לעיל יכול ישלם תם יותר מנ"ש, היינו קודם דיליף מוגם דפחת שפיחתו מיתה מחצין וסבר דאיכא לפרש ומכרו את השור החי וחצו את כספו כפשוטו, אבל כיון שמוכח שאי אפשר לפרש כפשוטו, דאם כן יהיה תם חמור ממועד, ומקום אחר יכול להיות מזיק נשכר, לפיכך הוכיח מזה דע"כ איכא למדרש וגם לפחת שפחתו מיתה.

16 רש"י ד"ה תם הקל. "אלמא לרבי יהודה תם קל קרי ליה". כלומר, לענין קל וחומר. וע"כ בכל דבר תם קל ממועד, דאי תם חמור ממועד בדבר אחד הרי אי אפשר ללמד בקל וחומר תם ממועד, דאיכא למיפרך, כמו שהתם חמור ממועד בדבר זה כך הוא חמור בדבר אחר.

17 ד"ה אמרת. "נשכר שאינו מפסיד כלום". האי "שאינו מפסיד כלום" אינו פירושו של "נשכר" אלא הכי קאמר: וכי היכן מצינו מזיק נשכר במקום שאינו מפסיד כלום. דבמקום שמפסיד חצי נזק מצינו שנשכר, כמו שבח נבלה, דהתורה חסה על המזיק והקילה בתשלומיו בכל מה שאפשר אפילו לנכות מתשלומיו חצי השבח ששבחה הנבלה שהיא של ניזק לפחת, אבל כאן שהשבח הוא ריוח נקי, ולא קולא בתשלומיו, למה יזכה בו המזיק? ואחרי כן מצאתי במהרש"א כמו זה.

18 תוס' ד"ה והתורה. "דהא שמעינן ליה לר"י דאית ליה ח"נ וכו' ". ולפי דברי התוספות הכי פירושא: א"כ יפרש ליה ר' יהודה לקרא כדמפרש, מצינו לר' יהודה תם משלם יותר מחצי נזק, והיכי דמי, אם שור המזיק שוה יותר משור הניזק, והתורה אמרה רק ומכרו את השור החי, ולא אמרה דבשוים שור הניזק והמזיק קמיירי, כדאוקמי ר' יהודה, וא"כ מנא ליה דבהכי קמיירי, ושמשלם רק חצי נזק, כדאשכחינן דאית ליה. וה"ה דהוי מצי למפרך, א"כ מצינו לר' יהודה תם משלם פחות מחצי נזק, אלא משום דבאמת משכחת לה דתם אינו משלם חצי נזק, והיכי דמי כשהמזיק אינו שוה כחצי נזק דניזק, לפיכך לא פריך הכי.

19 ד"ה שורו. "לדקדק הוא דומיא דשורו". כלומר, ולאשמועינן דנתכוין להזיק ולא נתכוין לבייש חייב נמי בבושת. ושור דומיא דידיה כדי נקט גבי בושת, דלפטר שור בבושת אע"פ שנתכוין להזיק לא איצטריך.

20 בא"ד "וכן שור שהדליק הגדיש איצטריך להכי". כלומר, לר' אבהו איצטריך לאשמועינן דהוא אע"ג דלא קבעיא ליה חייב מיתה וממילא פטור מחמת קים ליה בדרבה מיניה, ולר' יוחנן לאשמועינן, דאע"ג דלא קבעיא לה פטור מתשלומיך מדתנא דבי חזקיה,

21 ד"ה חובל. "מ"מ בעינן צריכה לגופה". כלומר, וכיון שכן אי אפשר לאמר דמחייב ר' שמעון מקלקל בחבורה שאין צריך כלל כדבעינן למימר לר' אבהו דכיון שאין צריך כלל הוי ממילא מלאכה שאין צריכה לגופה.

22 בא"ד "דכל הנך סוגיות כרבי יוחנן". דלר' אבהו מחייב ר' שמעון במקלקל בחבורה אפילו דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. ובפרק כל כתבי דהוי ברייתא, והיכי פליג ר' אבהו אתנא דברייתא? אמר לך ר' אבהו, דלעולם ר' שמעון לא בעי מלאכה הצריכה לגופה במקלקל בחבורה, אלא דההוא תנא דברייתא לא סבר לה כר' שמעון בהא, ושלש מחלוקת בדבר: לר' שמעון מחייב מקלקל בחבורה אע"ג דאין בו צורך כלל, לתנא דברייתא מחייב רק בשיש בה צורך, ולר' יהודה פטור אע"פ שיש בה צורך.